ספורי בשיר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ-ת"א

פסק דין

רקע כללי:

השאלה הניצבת לפני בתיק זה היא האם העובדה כי בא כח התובע חתם על שטר קבלה וסילוק סופי המסלק את מלוא תביעות התובע אל מול הנתבעת, בגין תגמולי ביטוח המגיעים לו מהנתבעת, בשל תאונת עבודה מיום 14.8.2004 (להלן: "התאונה").

אין חולק כי הנתבעת ביטחה במועד אירוע התאונה את התובע בביטוח תאונות אישיות המכסה בגין אי כושר ונכות צמיתה.

אין חולק עוד כי עובר להגשת התביעה הנ"ל התובע היה מיוצג על ידי עו"ד סדיק נסאר ואין חולק כי עו"ד נסאר ניהל משא ומתן בשם התובע אל מול הנתבעת.

אין חולק עוד כי עו"ד נסאר חתם ביום 31.10.2005 על כתב ויתור ושחרור בשם התובע (להלן: "כתב הויתור") לפיו התובע מאשר כי עם קבלת סך של 140,000 ₪ מהנתבעת הוא מותר על תביעה נוספת נגד הנתבעת , באי כחה , מורשיה, מנהליה, עובדיה, סוכניה, סוקריה וחוקריה כולם או מקצתם (ראה נספח ט' לתצהיר עדות ראשית מטעת הנתבעת נ/1).

בהחלטותיי הוריתי כי תחילה תשמע שאלה אחת והיא השאלה המפורטת בסעיף 1 להחלטתי לעיל. לצורך כך נשמעו מטעם הנתבעת מר אזולאי ליאור אשר טיפל בתיק אל מול עו"ד נסאר מטעם הנתבעת ועו"ד נסאר ואילו מטעם התובע העיד הוא בעצמו.

דיון והכרעה:

המסגרת הנורמטיבית:

סעיף 5 (א) לחוק השליחות, התשכ"ה – 1965 קובע:

"היקף השליחות

5.(א)השליחות חלה - באין הגבלה בהרשאה - על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה - באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה."

על מנת שהנתבעת תצליח בטענתה כל שעליה להראות הוא שהתובע הסמיך את עו"ד נסאר במפורש להתפשר בשמו.

בע"א 569/80 אלסינט בע"מ נ. מדינת ישראל, פ"ד שבו נידון תוצאות של חריגה משליחות לענין פשרה על צד השלישי. באותו מקרה נקבע כי :

"כללים אלה סויגו במידת מה על-ידי הוראותיו של סעיף 5(א) לחוק השליחות, לפיו אין השליחות חלה - באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית-משפט, בית-דין או בורר, ולא על פשרה או על ויתור או על פעולה בלי תמורה. נמצא, כי בעניינים אלה אין להסיק הרשאה משתמעת מנושא השליחות או ממעמד השלוח או מהנהוג והמקובל, אלא יש ליתן בהם הרשאה מפורשת מאת השולח. באין הרשאה מפורשת, אין לשלוח הרשאה, ובאין הרשאה לשלוח, אין השולח אחראי. תוצאה זו עשויה, לעתים, לפגוע בציפייתו של הצד השלישי, אשר ייתכן שהניח, כי השלוח הוא בעל הרשאה לפנות לבית-משפט או לעשות פשרה או ויתור ופעולות כיוצא באלה, שכן פעולות אלה רגילות הן למעמדו של השלוח. חרף זאת, העדיף המחוקק בעניין זה את האינטרס של השולח, תוך שהשאיר לצד השלישי תרופות מסוימות כלפי השלוח עצמו."

נקבע עוד כי, סעיף 5(א) לחוק השליחות, שלפיו נדרשת הרשאה מפורשת לתחולת השליחות על הליכים בפני בית-משפט, איננו מחייב את השולח לתת לעורך-דינו הרשאה בכתב דווקא (ראה: ד"נ 2192/00 דורון נוי נ. אמינוף ואח', פ"ד נד (2) 142ד – ה).

בהחלטתי מיום 21.2.2010 קבעתי כי הנטל להוכיח טענה זו מוטל על שכמי הנתבעת. עוד קבעתי כי משיוחד ההליך אך ורק לשאלה זו על הנתבעת להתחיל בהבאת הראיות.

הראיות שהובאו לפני:

התובע אישר בעדותו כי עם מסירת הטיפול לעו"ד נסאר הוא חתם לו על יפוי כח (עמ' 16 ש' 17). זאת בניגוד לאמור בכתב התביעה המתוקן לפיו התובע אינו זוכר כי חתם על יפוי כח לטובת עו"ד נסאר. התובע הוסיף בעדותו כי אמר לעו"ד נסאר בפירוש כי אסור לו להתפשר בשמו (שם). אולם טענה זו כלל לא נטענה בכתב התביעה המתוקן. לא נאמר בכתב התביעה כי התובע אסר בפירוש על עו"ד נסאר להתפשר בשמו אלא נטען כי ההרשאה לא כללה סמוכת להתפשר בשם התובע.

עו"ד נסאר אף הוא אישר כי החתים את התובע על יפוי כח עם קבלת הטיפול בעניינו. עוד אישר עו"ד נסאר כי הטיפול בעניינו של התובע נמסר לו כחודש לאחר אירוע התאונה (עמ' 6 ש' 9 -10). כשהתבקש עו"ד נסאר להציג את יפוי הכח עליו חתם התובע טען כי מסר את כל התיק ללקוח (עמ' 6 ש' 18 ו- 23 – 24).